פסק-דין בתיק רע"פ 4794/10

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר, סגן הנשיאה ז' המר והשופטת ת' שפירא) בע"פ 516/09 שניתן ביום 19.10.2009, במסגרתו נתקבל ערעור המשיבה על הכרעת דינו של בית משפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו (השופטת ר' בן חנוך) בת"פ 1119/08 מיום 20.4.2009.

העובדות לפי כתב האישום

1.        ביום 2.12.2007 בשעה 16:15 לערך, בסמוך לאולם עינב ברח' אבן גבירול בתל-אביב, במסגרת מחאה על החלטת ראש העיר תל-אביב-יפו להרוס את אולם אוסישקין, איים המבקש (יליד שנת 1990) על ראש העיר, מר רון חולדאי, בכך שצעק לעברו: "בן זונה, צריך לרצוח אותך" בכוונה להפחידו או להקניטו. בגין זאת הואשם המבקש באיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

הכרעת דינו של בית משפט השלום

2.             בית משפט השלום קבע כי עדותה של עוזרת ראש העיר (להלן: העוזרת), שהינה למעשה היחידה ששמעה וראתה את מבצע העבירה, הייתה רהוטה, ברורה ואמינה. עם זאת, נמצאה סתירה מהותית בעדותה באשר למיקום הנער המאיים בעת האירוע, שכן העוזרת העידה כי הוא היה חיצוני לקבוצת המפגינים ולדבריה אמר את דברי האיום תוך כדי הליכה לכיוון קבוצת המפגינים, בעוד שיתר העדים העידו כי המבקש עמד בתוך הקבוצה. בית משפט השלום קבע כי התשובה לשאלת הזיהוי אינה חד משמעית ונוכח זאת לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המבקש ביצע את המיוחס לו. בנוסף, טענה המשיבה כי חרף התנגדות בית משפט השלום לבקשתה לתיקון כתב האישום, יוכל הוא למצוא את המבקש אשם בעבירת העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, וזאת בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן התקיימו שני היסודות אשר בהתקיימם ניתן להפעיל את הסכמות הקבועה בסעיף 184 לחסד"פ, שכן למבקש ניתנה הזדמנות הוגנת לחקור עדים ולהביא ראיות באשר לעובדות האישום בעבירת העלבת עובד ציבור והוא היה יכול לפתח את קו הגנתו בהתאם. עם זאת, נקבע כי נראה שלא היה מוגש כתב אישום נגד המבקש בגין העלבת עובד ציבור, שכן אף אם ביצע עבירה זו ודאי שלא היחיד באירוע שצעק קריאות מעליבות, וגם ראש העיר העיד כי לא הייתה מוגשת נגדו תלונה אלמלא אותם דברי האיום יוצאי הדופן בחריפותם והמיקום בו נאמרו, בסמוך לאנדרטת רבין. נוכח זאת, לא הורשע המבקש בעבירת העלבת עובד ציבור למרות הודייתו הכוללנית בה. משכך, זוכה המבקש, והמשיבה ערערה על הכרעת דינו של בית משפט השלום.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.             בפסק הדין צויין כי לפני שהחלה פרשת הראיות מטעם המשיבה, עתרה באת כוח המשיבה לתקן את כתב האישום כך שתתווסף לו העבירה של העלבת עובד ציבור, אולם בית משפט השלום לא נעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי בכך שגה בית משפט השלום, שכן היה מקום להיענות לבקשה מאחר שהמסכת העובדתית וחומר הראיות עליו היו אמורים העדים להעיד לא השתנו כתוצאה מהוספת העבירה. באשר לעדות העוזרת קבע בית המשפט המחוזי כי לגרסתה היו ראיות תומכות מוצקות ואין ממש במסקנת בית משפט השלום לגבי הספק שמתעורר עקב מיקומו של המבקש, שכן משנקבע כי עדותה אמינה, יש בכך כדי להכריע את גורל התיק. עוד נקבע כי היה מדובר באירוע "דינמי ומתלהם" וניתן להניח כי אף אחד מהנוכחים בו לא עמד "כפסל הנטוע על מקומו". לעניין זה נקבע כי מיקום המבקש יכול היה להשתנות תוך שניות ספורות, ומשהאמין בית משפט השלום לעוזרת כי עקבה במבטה אחרי המבקש וידעה להצביע עליו בזמן אמת, לא היה מקום לכרסם במשקל דבריה בשל ההבדל בין "צעד לכיוון" קבוצת המפגינים לבין "עמד בתוכה". זאת ועוד, נקבע כי אמרותיו של המבקש במשטרה מהוות ראשית הודיה וייתכן שאף יותר מכך וגם בדבריו בבית משפט השלום בדיון על הארכת מעצרו יש הודיה מפורשת בכך שקילל את ראש העיר. בנוסף, למבקש לא הייתה תשובה לשאלה למה התכוון בכך כשהודה שקילל את ראש העיר ואיזו קללה אחרת השמיע אם לא את המילים שיוחסו לו, ומשכך ההודיה בכך שקילל את ראש העיר כמוהה כהודיה שאמר את המילים המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי כאשר עדותה האמינה של העוזרת מצטרפת לדברים אלו, נראה כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת זהות המבקש כמי שאמר את הדברים לעיל.

4.             בדיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי העלה בא כוח המבקש טענות מוצקות לעניין העלבת עובד ציבור, מדיניות היועץ המשפטי לממשלה בהגשת כתבי אישום בגין עבירה זו וטענות לעניין עבירת האיומים. אולם, בית המשפט המחוזי קבע כי טענות אלה הועלו לראשונה רק לפניו ולא נטענו בסיכומי המבקש ועל כן אין מקום להתייחס אליהן. נוכח זאת הורשע המבקש בעבירת האיומים ובעבירת העלבת עובד ציבור והדיון הוחזר לבית משפט השלום למתן גזר דין.

גזר דינו של בית משפט השלום

5.             לאחר ששקל את השיקולים השונים לקולא ולחומרה ולנוכח המלצתו החיובית של שירות המבחן החליט בית משפט השלום לנקוט כלפי המבקש בדרכי טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), והורה כדלקמן: על המבקש לחתום על התחייבות בסך 3,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירת איומים ולתרום לעמותת אל"י סך של 1,000 ש"ח.

טיעוני המבקש

6.             המבקש טוען - באמצעות בא כוחו עו"ד מוטי לוי - כי בקשתו מעלה שאלות עקרוניות באשר לחובתה של ערכאת הערעור לדון בטענות משפטיות המועלות בפניה לראשונה ובאשר למידת התערבותה הראויה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה שהביאו לזיכוי. לפיכך, עומדת הבקשה בתנאים שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), בהיותה מקרה בו החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. עוד טוען המבקש כי הבקשה אינה ערעור בגלגול שלישי שכן לא ניתנה לו הזדמנות לערער על הרשעתו בעבירה של העלבת עובד ציבור וכי התערבות בית משפט זה נדרשת גם משיקולי צדק.

7.             המבקש מפרט את טענותיו, בהן סירב בית המשפט המחוזי לדון למרות שתוארו על ידי כ"טענות מוצקות". לטענתו, בשל כך נגרם לו עוול של ממש ואין לדחות על הסף משיקולים פרוצדוראליים טענות משפטיות מוצקות שיכולות להביא לזיכוי נאשם.

8.             עוד טוען המבקש כי בהכרעת הדין של בית משפט השלום לא נפלה טעות של ממש אשר הצדיקה את התערבותה החריגה של ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת ועוד, לטענתו התערבות בממצאי עובדה שהביאו לזיכוי צריכה להיעשות ביתר זהירות מאשר התערבות בממצאי עובדה שהביאו להרשעה.

9.             בנוסף, טוען המבקש כי קביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר באירוע "דינמי ומתלהם" הינה בגדר העלאת תמיהה בלבד והנחתו כי אף אחד מהנוכחים לא עמד כפסל הנטוע על מקומו אינה מבוססת עובדתית ואף סותרת את תיאורה של העוזרת אודות האירוע. עוד לטענת המבקש, ישנה טעות על פני הפסק, שכן אין לראות באי זכירתו את המילים שנאמרו כהודיה בעבירת האיומים.

10.          נוכח האמור לעיל טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את הערעור לגופו ולזכותו מן העבירות בהן הורשע.

תגובת המשיבה

11.          המשיבה טוענת - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי שגב - כי אין ליתן רשות ערעור במקרה שלפנינו, שכן לא מתעוררת בו כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית שטרם ניתנה לה תשובה. עוד נטען כי העונש שהוטל על המבקש הינו מתון ביותר וגם לו היה מזוכה מעבירת העלבת עובד ציבור יש להניח כי הדבר לא היה מביא להקלה נוספת בעונשו. כמו כן טוענת המשיבה כי המקרה דנן נכלל בין אותם המקרים החריגים בהם נדרשה התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.